הוא הצליח לסגור את עסקת החטופים עוד לפני שחזר לבית הלבן, וסייע בכך בהצלת חייהם של 25 חטופים ישראלים, חמישה חטופים תאילנדים ובהחזרתם לקבורה של שמונה חטופים חללים, אבל לא הצליח למנוע מהפסקת האש לקרוס – ואיומיו על חמאס לא הועילו. הוא שבר שיא במספר הצווים הנשיאותיים, חולל מהפכה בבירוקרטיה האמריקנית עם קיצוץ של יותר מ-260,000 משרות והביא לצניחה דרמטית במספר המסתננים בגבול מקסיקו, אבל הבטחות מרכזיות בתחומי הפנים כמו גירוש המוני של מהגרים או קיצוצי מס טרם מומשו, ולא מעט ממהלכיו, כמו סילוק טרנסג'נדרים מהצבא או נקמה במשרדי עורכי דין גדולים שהעזו לפעול נגדו – נחסמו בבתי המשפט.
הוא הבטיח לסיים את המלחמה באוקראינה בתוך 24 שעות, וכעת מאיים "לוותר" על מאמציו כשנתקל בחומת המציאות. הוא מבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני ומאיים שוב ושוב לתקוף אותה, אבל ברגע האמת דווח שבלם את תוכנית התקיפה של ישראל לטובת משא ומתן – ובירושלים חוששים מהסכם בעייתי שלא יסיר את האיום לחלוטין. הוא דרש שוב ושוב לספח את קנדה ולהשתלט על גרינלנד ותעלת פנמה, ונתקל בסירוב נחרץ. והוא הבטיח שארה"ב תהפוך ל"עשירה שוב" בזכות מכסי הענק שלו על רוב העולם, אבל נאלץ להקפיא אותם בעקבות הטלטלה בשווקים.
100 ימי טראמפ בתמונות – דפדפו בגלריה:
טראמפ מנשק את רעייתו מלניה בטקס ההשבעה, 20 בינואר (צילום: Saul Loeb/Pool photo via AP)
קשה מאוד לעקוב אחרי שלל ההצהרות, האיומים, הצווים, התפניות והזיגזגים של הנשיא דונלד טראמפ מאז שחזר בסערה לבית הלבן, אבל לקראת סיום תקופת 100 הימים הראשונים של כהונתו השנייה, ביום רביעי הקרוב (יום הזיכרון בישראל), ניתן לקבוע כנראה דבר אחד: טראמפ הגיע מוכן הרבה יותר, והוא לא מתכוון לנוח לרגע. אף שעד כה נתקל בלא מעט מכשולים במימוש מדיניותו המהפכנית, יש לו עוד קצת פחות מארבע שנים לממש את חזונו לשינוי מהיסוד של אמריקה ושל הסדר העולמי כולו, והוא כבר הראה שאינו חושש למתוח עד הקצה, ואולי אף מעבר לכך, את סמכויותיו, גם במחיר של משבר חוקתי אפשרי. לציון סיום תקופת "ימי החסד" של הנשיא, כתבי ynet סוקרים את שלל מהלכיו הדרמטיים – ובוחנים את הדרך הלאה.
החלום השמרני מתגשם / ציפי שמילוביץ
מבין שפע ההסברים לניצחונו של טראמפ בבחירות בנובמבר, האחד שלא מוזכר מספיק הוא רצונם של רבים "לשרוף הכול". הסיבות לרצון הזה מגוונות – מלחמות תרבות, מיאוס ממסדי, מחירי הביצים שזינקו ועוד – אבל כולן התכנסו להצבעה גורפת למישהו שאכן הבטיח לשרוף הכול. ובכל זאת, ספק אם אפילו גדולי תומכיו של טראמפ, ובוודאי גדולי מתנגדיו, חשבו שהכול יקרה בכל מקום בבת-אחת.
עידן טראמפ 2.0 – עוד בסדרת הכתבות:
• חוקי הג'ונגל של טראמפ: המהפכה בסדר העולמי
• "כדור הרס של איש אחד": על הרומן עם מאסק
• "אנחנו מותג רעיל": הדמוקרטים מחפשים מנהיג
• הנכס האסטרטגי שטראמפ שואף להשתלט עליו
חוץ מלדאוג להורדת המחירים, טראמפ עושה בערך כל מה שהבטיח: כאוס, סגירת חשבונות עם ריביו האישיים, נטרול מערכת הבלמים והאיזונים בדמוקרטיה האמריקנית, גירוש מהגרים ללא הליך משפטי, מכסים על כל העולם – וחיסול אגרסיבי של תוכניות "גיוון והכלה" לא רק בממשל הפדרלי, אלא גם במוסדות אקדמיים ותאגידי ענק.
מתנגדיו של טראמפ לא יכולים להיות מופתעים, הוא היה מאוד ברור כשהבטיח בקמפיין, אומנם בהלצה, "להיות דיקטטור ליום אחד". חלקים גדולים מצעדיו נלקחים אחד לאחד מ"פרויקט 2025", מסמך בן 900 עמודים שמהווה את החלום הרטוב של הימין השמרני ביותר – לפירוק הממשל הפדרלי ופגיעה בזכויות האזרח. "למעשה, מה שטראמפ עושה זה מעבר לחלומות הכי פרועים שלי", אמר ל"פוליטיקו" מייסד הפרויקט, פול דאנס.
9 צפייה בגלריה
שבר את שיא הצווים של רוזוולט. טראמפ והעט הנשיאותי
(צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP)
טראמפ שבר ב-100 הימים הראשונים שלו את שיא הצווים הנשיאותיים, וכבר ביומו הראשון חתם על 26 – יותר מכל נשיא אחר ביום הראשון – ועד כה חתם על כ-130, כשהוא שובר בכך את השיא הקודם שרשם הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט, שעמד על 99 צווים ב-100 ימים. חלק מהצווים הללו הם סמליים בעיקרם, כמו שינוי שמו של מפרץ מקסיקו למפרץ אמריקה; אחרים ביטלו צווים מתקופת ביידן ויש גם לא מעט צווים בעלי חוקיות מפוקפקת – כך למשל הצו שמבטל את האזרחות האוטומטית לכל מי שנולד בארה"ב, גם אם הוריו לא תושבים חוקיים, באופן שעומד בניגוד לפרשנות ארוכת שנים של החוקה האמריקנית. כמו צווים רבים של טראמפ, גם הצו הזה הוקפא על-ידי בתי המשפט וצפוי להגיע בקרוב להכרעת שופטי העליון.
אולי אחד המהלכים הדרמטיים ביותר והמוצלחים ביותר של טראמפ עד כה במדיניות הפנים שלו הוא הקמת "המשרד להתייעלות ממשלתית", המוכר יותר בראשי התיבות DOGE, שבראשו עומד בעל בריתו הקרוב והאיש העשיר בעולם, אילון מאסק. הוא קיבל מנדט לעשות כרצונו במשרדי הממשלה – והתוצאה הייתה פיטורים המוניים של רבבות עובדים פדרליים, לעיתים עם מעט מאוד בדיקה מראש של ההשלכות, וכך למשל עובדים בסוכנות שאחראית על פיקוח על הנשק הגרעיני של ארה"ב פוטרו תחילה, אבל הוחזרו במהרה למשרותיהם כשתפקידם הקריטי התברר.
עד כה פוטרו או נענו להצעות פרישה מוקדמת יותר מ-260,000 עובדים בממשל, בכל תחום כמעט, והיו אף קיצוצים מדהימים במרכז הבריאות הלאומי (NIH) והמרכז לבקרת מחלות (CDC). בדיקה של "ניו יורק טיימס" העלתה כי שלושה חודשים אחרי, הטענה של DOGE ולפיה המשרד הצליח לקצץ 150 מיליארד דולר מההוצאות הממשלתיות הינה מוגזמת. גם אם היא נכונה, היא עדיין רחוקה מאוד מהיעד שהציב מאסק – טריליון דולר – לפני שחתך תוכניות ממשלתיות קטנות-תקציב אבל משמעותיות כמו מחקרים לגילוי סרטן מוח בילדים, ופירק סוכנויות גדולות כמו USAID שהיה ארגון הסיוע ההומניטרי הגדול ביותר בעולם.
מי ששילמה את מחיר הצעדים של מאסק הייתה חברת טסלה, שהפכה למותג רעיל, אבל טראמפ היה מרוצה מאוד, גם כי בחושיו הפוליטיים המצוינים ידע שמאסק סופג חיצים שהיו אמורים להיות מופנים אליו. ברגע שמאסק כבר התחיל לעלות ביוקר למפלגה הרפובליקנית – כמו בבחירות לבית המשפט העליון בוויסקונסין שבהן ניצחה שופטת ליברלית (חרף התגייסות אדירה של מאסק לטובת יריבה השמרני) – טראמפ הבהיר כי מתקרב הרגע שבו "אילון יחזור לעסקיו". ומה יהיה על DOGE? איש לא יודע.
טראמפ הבטיח במהלך הקמפיין "להוריד את מחירי הביצים ביום הראשון", אבל מעבר לניסיון להגשים את חלום המכסים שבו הוא מחזיק מאז שנות ה-80', נראה שהכלכלה לא ממש עומדת בראש סולם העדיפויות שלו, והוא עדיין רחוק ממימוש ההבטחה לקצץ במיסים של מעמד הביניים. הרבה לפני הכלכלה התרכז טראמפ בחיסול חשבונות עם מתנגדיו, ניקוי הממשל הפדרלי מאנשי קריירה שרובם שירתו תחת נשיאים משתי המפלגות, ובעיקר מלחמת חורמה בתוכניות גיוון והכלה – מאיסור על טרנסג'נדרים לשרת בצבא (בית המשפט חסם בינתיים את האיסור הזה), דרך הדחתן של נשים בכירות בצבא ועד צעדים נגד חברות עורכי דין שהעזו בעבר לפעול נגדו, חברות תקשורת שהוא טוען שהן "פייק ניוז" ומוסדות אקדמיים.
טראמפ טען כי קיבל בבחירות את "המנדט הגדול בהיסטוריה" לממש את חזונו. העובדה שבמציאות ניצחונו היה בהפרש נמוך יחסית לא באמת משנה, והוא אכן מתנהג כמי שמאמין שמותר לו הכול. לקראת היום ה-100 הוא חווה מהפך משמעותי בסקרים – בשבוע הראשון לכהונתו שיעור הפופולריות שלו עמד על 50.5% ורק 44.3% הביעו אי-שביעות רצון מהתנהלותו, אבל כעת 50.6% מביעים אי-שביעות רצון, ורק 46.7% תומכים בו. המהפך לרעתו בסקרים מודגש היטב כשהסוקרים מתמקדים בכלכלה, אבל נותר תחום אחד שבו הציבור האמריקני עדיין תומך בו באופן ברור: מדיניות ההגירה הנוקשה.
טראמפ הבטיח בקמפיין לגרש "מיליוני פושעים" – אבל בינתיים לא נרשם בפועל זינוק בקצב הגירוש של מהגרים לא-חוקיים. לפי בדיקה של NBC, רשויות ההגירה גירשו בחודש מרץ כולו כ-12,300 מהגרים, פחות מ-12,700 המגורשים בחודש המקביל אשתקד. לפי NBC ייתכן שיש לכך קשר לצניחה הדרמטית שנרשמה במקביל בכמות המסתננים שנתפסים בגבול עם מקסיקו – מאז שטראמפ ביטל כל מסלול לקליטת מבקשי מקלט ושלח את הצבא לאבטח את הגבול. בחודש מרץ, למשל, סוכני ההגירה בגבול הדרומי נתקלו בכ-11,000 מהגרים לא-חוקיים, לעומת כמעט 190,000 במרץ 2024.
גם אם מספר המגורשים נמוך, הצורה בה נעשים חלק מהגירושים האלה מסעירה את ארה"ב, וניכר כי נועדה להעביר מסר מרתיע. סיפור אחד שהפך לסמל הוא זה של קילמר אברגו גרסייה, שהממשל הודה כי גורש בגלל "טעות מנהלתית" למולדתו אל-סלבדור, שם נכלא בכלא ידוע לשמצה, אבל מסרב להחזירו בטענה שעדיין לא הושגה הוכחה ולפיה מדובר בחבר כנופיה. בית המשפט העליון הורה לקדם את החזרתו, אבל הבית הלבן הצהיר שהוא "לעולם לא יחזור לארה"ב", וטראמפ הודיע כי הוא שוקל גם לשלוח פושעים בעלי אזרחות אמריקנית לכלא באל-סלבדור.
כך או אחרת, דבר אחד אפשר לומר בוודאות בתום 100 הימים הראשונים של טראמפ: מי שהצביעו לו כדי שישרוף הכול – מקבלים את מה שרצו.
נשיא החלומות "יתהפך" על ישראל? / איתמר אייכנר
כשטראמפ חזר לשלטון התחושה בירושלים הייתה ברורה: ידיד אמיתי הגיע לבית הלבן. אחרי 4 שנים מורכבות מול ממשל ביידן, נראה היה שיחסי ישראל-ארה"ב נכנסים לעידן חדש של קרבה וחיבה יוצאות דופן. אבל ככל שנוקפים הימים, כך מתבהר – לא בטוח שטראמפ הוא בדיוק מה שחשבנו. בין תמיכה בלתי-מסויגת בצד הישראלי לבין גחמות כלכליות שעלולות לפגוע בנו והיעדר מדיניות מגובשת – ישראל מוצאת עצמה מהלכת בין הטיפות.
טראמפ: "לא בלמתי תקיפה באיראן, אני לא ממהר לעשות את זה"
הישגו המשמעותי ביותר עד כה בזירה הישראלית הושג למעשה עוד לפני שהושבע לתפקיד, והלחץ שטראמפ הפעיל על חמאס וכנראה גם על ראש הממשלה בנימין נתניהו, באמצעות שליחו המיוחד סטיב וויטקוף, נתפס כבעל השפעה מכרעת בסגירת עסקת החטופים שהחלה יום אחד לפני ההשבעה, ב-19 בינואר. אבל מאז העסקה קרסה, ואולטימטומים שטראמפ שיגר לחמאס לא הועילו. גם האיום לפתוח על ארגון הטרור את "שערי הגיהינום" לא מומש בפועל – מלבד האור הירוק לישראל לחזור ללחימה וחידוש משלוחי החימושים שביידן עצר, בדגש על פצצות כבדות במשקל 900 ק"ג ודחפורי D9 שנחוצים לחשיפת זירות מטענים.
אבל דווקא כשישראל נמצאת בלחימה, הנשיא הפתיע כאשר הטיל גם עליה מכסים, ונתניהו שב מהפגישה הבהולה עימו בבית הלבן בידיים ריקות – ועם עקיצה שישראל מקבלת כבר סיוע שנתי חסר תקדים מארה"ב (במילים אחרות, "תגידו תודה על מה שאתם מקבלים ואל תבקשו עוד הנחות"). טראמפ מראה בכך שלפחות בכל הנוגע לכלכלה, הוא דואג קודם כול לאמריקה – גם על חשבון בנות בריתה.
גם בתחום מדיניות החוץ הוא מעורר חשש בירושלים בשל המשא ומתן מול איראן על הסכם גרעין חדש. בישראל אומנם ידעו על הכוונות של טראמפ אבל הופתעו מהמהירות ובעיקר מהנחישות שלו לקדם את הערוץ הדיפלומטי, ולפי "ניו יורק טיימס" הוא אף בלם תוכנית ישראלית לתקוף יחד עם צבא ארה"ב, אולי כבר בחודש הבא, את מתקני הגרעין. הנשיא אומנם משמיע כל העת איומים כלפי איראן, וגם פתח במבצע תקיפות נרחב נגד החות'ים בתימן שנועד בין היתר לגבות את האיומים הללו, אבל מתקפה נגד הרפובליקה האיסלאמית תעמוד בניגוד להבטחתו לסיים את המלחמות המשתוללות בעולם.
מהלך נוסף שהדאיג את ישראל היה ההחלטה לצמצם את נוכחות צבא ארה"ב בסוריה, חרף הניסיונות בירושלים למנוע זאת, מתוך חשש שהוצאת הכוחות תסיר בלם חשוב בפני התבססות טורקיה בסוריה החדשה שתחת שלטון הג'יהאדיסטים.
ניתן לומר שמבחינות רבות מדובר בנשיא החלומות של ישראל, אבל באותה מידה הוא גם בלתי-צפוי ובירושלים חוששים שהוא עלול "להתהפך" עלינו. בהקשר האיראני זה עלול להגיע בדמות נכונות להסכם "בינוני" כחלופה לעימות, ובכירי ממשלו כבר אותתו שהם מוכנים לפשרה סביב תוכנית הגרעין; ובהקשר הסעודי, טראמפ עשוי להעדיף עסקה עם ריאד שהמחיר לה יהיה במישור הפלסטיני.
ואחרי 100 ימים קשה שלא לשים לב לתהליך מדאיג – ישראל הופכת יותר ויותר מבעלת ברית של ארה"ב לנתינה שלה. זה בא למשל לידי ביטוי בהצבעה של ישראל באו"ם, לצד ארה"ב, נגד החלטה שגינתה את הפלישה הרוסית לאוקראינה. זהו תהליך שנתניהו, ומקורבו השר רון דרמר, מובילים באופן מודע, והוא נובע מהמחשבה שניתן להביא הישגים על-ידי "הורדת הראש" ומימוש הנחיות טראמפ בלי ויכוח.
יש מי שטוען שאלו למעשה יחסים וסאליים ולא שותפות אמיתית: טראמפ הוא האדון וביבי הנתין. כך למשל, בפגישה בבית הלבן, כשטראמפ הטיל את הפצצה והודיע על שיחות עם איראן, וגם לא נתן לנתניהו הישג פעוט בדמות הפחתת המכסים, הוא עשה לנתניהו "מיני-זלנסקי": נתניהו הבין את הסיטואציה ולא רק שלא התווכח, הוא הנהנן להסכמה ואפילו נראה שמח ומחויך, אולי בגלל שזכר מה קרה לנשיא אוקראינה על אותו כיסא, שבועות אחדים לפני כן.
"זה שטח קטן מאוד, הם מדהימים": טראמפ משווה בין ישראל לעט שלו, 3 בפברואר
(צילום: fox news)
מי שעוקב אחרי טראמפ כבר מבין: הוא לא מחויב לאידיאולוגיה עקבית. הוא יכול להפתיע, לשנות כיוון, ואף להתהפך – אם יחשוב שזה ישרת אותו פוליטית. לזכותו ייאמר שהוא מעניק לישראל מקום של כבוד בנאומיו, בתדרוכים ובמפגשים עם מנהיגים זרים. אולם היחסים עם ארה"ב חשובים מכדי שיתבססו על "חיבוק רגשי". טראמפ הוא נשיא חם ותומך, אבל דווקא משום כך – חשוב להיזהר מלהתאהב. הוא עלול, כמו בעברו העסקי, לשנות תנאים של עסקה גם באמצע הדרך – אם יראה בכך תועלת.
ויש גם את הצד השני במשוואה: לישראל נוצר כעת חשבון מול הדמוקרטים, ובעוד ארבע שנים לא בטוח עד כמה נוכל להיות שוב שותפים אמיתיים אם לבית הלבן יגיע נשיא דמוקרטי. ייתכן שאנו מוכרים את עתיד היחסים האסטרטגיים על מזבח ההווה.
רכבת הרים כלכלית / גד ליאור
ההבטחה המרכזית של טראמפ בבחירות הייתה לשפר את הכלכלה, אבל לפחות בינתיים לא רק שלא מימש אותה, אלא גם הביא לטלטלה שמעוררת חשש גדול ממיתון בארה"ב ובעולם. השווקים קרסו כשהכריז על "יום השחרור" של אמריקה מהניצול הכלכלי שלה, לשיטתו, והטיל על עשרות מדינות בעולם מכסי ענק. ברגע האחרון הוא הקפיא אותם ל-90 יום, והודה: "אנשים נעשו קצת יללניים, מפוחדים". הבורסות רשמו מאז עליות שערים, אך הן טרם השתקמו לחלוטין, ומדיניותו הבלתי-צפויה של טראמפ ממשיכה לעורר חשש.
מי שחושב שטראמפ עוסק ב"שליפות מהמותן" טועה: הנשיא לא ויתר על חזונו ארוך-השנים הרואה במכסים דרך "לתקן" את המערכת הפיננסית הגלובלית, מערכת שמושתתת על עקרונות של סחר חופשי שארה"ב בנתה במו ידיה מאז מלחמת העולם השנייה. טראמפ טוען כי השיטה הזו פגעה בארה"ב כיוון שאפשרה למדינות העולם "לרמות" אותה, והוא רואה במכסים דרך יעילה להגן על תעשיות אמריקניות שנפגעו בעקבות הגלובליזציה, כמו תעשיית הרכב, וגם כשיטה מהירה למילוי קופת האוצר.
"זה יום השחרור שלנו": הכרזת טראמפ על מכסי הענק - שהוקפאו
(צילום: רויטרס)
גם לאחר שהקפיא עד ל-8 ביולי את המכסים הגדולים יותר על כ-60 מדינות, בהן ישראל (17%), הוא הותיר על כנם את "מכסי הרצפה" על כל העולם, בשיעור משמעותי למדי של 10%, והסלים מהצד השני את מלחמת הסחר מול סין – שעליה הטיל מכסים חסרי תקדים של 145% (וזו הגיבה ב-125%). לא ברור כיצד תתפתח מלחמת הסחר, וטראמפ אותת לאחרונה שבכוונתו להפחית את המכסים על סין, אם יושג מולה הסכם חדש. במקביל, האיום במכסים גדולים יותר על ישראל ובעלי ברית כמו מדינות אירופה נותר על כנו, וטראמפ דורש גם מולם הסכמי סחר חדשים כדי להסיר את רוע הגזרה. הוא הבהיר החודש כיצד הוא רוצה שההסכמים הללו ייראו: "הם צריכים לשלם המון כסף, על בסיס שנתי".
בישראל יש אומנם מבוכה רבה – אולם לא במפתיע ירידות הענק בבורסות העולם, והעליות החדות עם הקפאת תוכנית המכסים, לא זכו לחיקוי מדויק בארץ. הירידות, כפי שהיה במשברים קודמים, היו מתונות באופן ניכר מאשר במדינות רבות, וכך אירע גם כאשר הבורסות זינקו שוב כלפי מעלה – בישראל התנועה צפונה הייתה איטית ומחושבת יותר. אחת הסיבות לכך היא ללא ספק פסיכולוגית: בישראל, שבה מתחוללת המלחמה הארוכה בתולדותיה, תגובות המשקיעים לתופעות שהן "רק" הטלת מכסים, לעומת הרוגים, חטופים וטילים, שקולות יותר ועצבניות פחות.
ובכל זאת, קרנות נאמנות וקופות גמל בארצנו מושקעות בישראל ובשווקים ברחבי העולם, וכאשר הבורסה האמריקנית נופלת – גם החסכונות של הישראלים חוטפים מכה. וכאן, העצבנות רבה יותר, בעיקר אצל חוסכים פנסיונרים, שחוששים שהתאוששות הקופות תהיה איטית. ובכל זאת, כל יועץ השקעות ימליץ לא להתרגש ולא "לברוח" מהקופות ולפדות כספים בהפסדים. עובדה, שחלק מירידות השערים כבר הפכו לעליות, אף כי שיגיונות הנשיא טראמפ עלולים לטלטל מחדש את השווקים, אם באיזו הבלחה פתאומית בשבוע הבא ואם רק בתום תקופת 90 הימים של הקפאת המכסים.
נתניהו הבטיח לטראמפ לשים סוף לגירעון המסחרי של ארה"ב מול ישראל, בתקווה שכך יסיר את המכסים או לפחות יפחית אותם, ובמשרדי ראש הממשלה, האוצר והכלכלה בוחנים כעת שורת מהלכים – לא כולם משמחים במיוחד. ההצעות שנודע כי נשקלות בדרגים הממשלתיים יפגעו קשות בתנאי הסחר של ישראל, לעומת השיפור בתנאי הסחר של ארה"ב. כך למשל, חברת אל-על תקדים רכישת מטוסים מחברת בואינג, ייתכן שבסיוע ממשלתי; נשקלות הקלות במיסוי על ייבוא מכוניות, בעיקר חשמליות, מארה"ב לישראל, על פני ייבוא של רכבים כאלה מסין; וייעשו שינויים בהסכמי הסחר בין שתי המדינות לטובת ארה"ב.
לא מעט כלכלנים מזהירים מההשלכות של ההצעות הללו, שיעלו בסופו של דבר בגירעון עולה בישראל ולצורך להטיל בעתיד הלא-רחוק על האזרחים מיסים חדשים, בנוסף להשפעת מדיניות הטלת המכסים ברחבי העולם על המחירים גם בארץ.
זלנסקי נסחט, פוטין מרוצה / יאיר נבות
בכל הקשור למלחמה באוקראינה ושאיפתו לסיימה במהירות, המציאות טפחה על פניו של טראמפ. כזכור, בקמפיין הבחירות שלו הוא הבטיח לסיים את המלחמה "בתוך 24 שעות", וזו הייתה אמורה להיות יריית הפתיחה של מהלך נרחב ודרמטי הרבה יותר, של שינוי הסדר העולמי כפי שהכרנו מאז תום מלחמת העולם השנייה.
מול המצלמות: "פסגת הצעקות" עם זלנסקי, 28 בפברואר
טראמפ שאף, ועדיין שואף, ודאי ברמה ההצהרתית, להצטייר כמנהיג שמסיים מלחמות ומשכין שלום. הוא מעדיף לנסות ולמצות משא ומתן ודיפלומטיה בטרם יפנה להפעלת כוח, אם בכלל, כפי שבא לידי ביטוי גם בגישתו כלפי איראן. גם אם לא יודה בכך, טראמפ היה רוצה מאוד לזכות בפרס נובל לשלום, וסבור שכבר מגיע לו אחד כזה בשל החתימה על "הסכמי אברהם" בכהונתו הקודמת.
אלא שב-100 הימים הראשונים לכהונתו התברר שוב שבמקרה שלו – יש פער גדול מאוד בין הצהרות ומילים לבין מעשים ותוצאות. מרגע ששב לבית הלבן הקדיש מאמצים רבים לקדם הפסקת אש באוקראינה, ושליחו המיוחד וויטקוף נועד עם הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין לא פחות מארבע פעמים, בינתיים ללא תוצאות של ממש. יוזמתו של טראמפ להפסקת אש זמנית לחודש אחד נכשלה בשל סירובה של מוסקבה, שהציבה תנאים דרקוניים לקבלתה, וגם ניסיון להגיע להפסקת אש מוגבלת יותר שבה לא יותקפו מתקני אנרגיה זכה להצלחה חלקית בלבד.
גישתו העדינה כלפי רוסיה בכלל וכלפי פוטין בפרט מסבירה כנראה את הקושי של אוקראינה לקבל ממנו תכתיבים שיחרצו את גורלה. טראמפ תקף כמה וכמה פעמים את הנשיא וולודימיר זלנסקי: הוא כינה אותו "דיקטטור" ולא אחת אימץ את הנרטיב הרוסי, כפי שעשה כשהאשים אותו באופן אבסורדי בפרוץ המלחמה, על אף שרוסיה היא זו שפלשה לאוקראינה בפברואר 2022, עשור אחרי שכבר כבשה מידיה את חצי האי קרים. טראמפ ניסה גם לקעקע את מעמדו הפנימי של זלנסקי, כשטען שאחוזי התמיכה בו נמוכים מאוד, למרות שהמציאות שונה לחלוטין.
ההתנגשות בין השניים הגיעה לשיא בעימות הקולני והמכוער מול המצלמות בחדר הסגלגל, שבעקבותיו גורש זלנסקי מהבית הלבן. טראמפ עצר אז את הסיוע הצבאי והמודיעיני לקייב, אך חידש אותו במהרה אחרי שזו הסכימה ליוזמת הפסקת האש הזמנית שלו – היוזמה שפוטין דחה. הלחץ של טראמפ נמשך מאז, וקייב מנהלת כעת מול וושינגטון מו"מ על הסכם מינרלים שיעניק לארה"ב רווחים ממחצבי אדמה נדירים ומשאבי אנרגיה באדמת אוקראינה – כ"פיצוי" על הסיוע שכבר העניק ממשל ביידן, וכסוג של תשלום עבור סיוע עתידי. גורמים אוקראיניים הגדירו זאת בעבר כ"שוד לכל דבר", אך מקווים שתמורת ההסכם טראמפ יספק לאוקראינה ערובות ביטחוניות במסגרת כל הסדר לסיום המלחמה.
אולם ערובות כאלו לא ניתנו עד כה, וטראמפ מטיל את האחריות על כך על מדינות אירופה. בינתיים המלחמה נמשכת ביתר שאת – בשבועות האחרונים הגבירה רוסיה את תקיפותיה נגד ערים אוקראיניות, ובכמה מהן נהרגו עשרות אזרחים. הנתונים מלמדים שמאז שובו של טראמפ לבית הלבן, עלה באופן משמעותי היקף מתקפות הכטב"מים הרוסיות.
לעומת יחסו הקשוח לאוקראינה, גישתו של טראמפ כלפי רוסיה שונה לחלוטין. פעמים רבות הוא מגלה הבנה, שלא לומר הערצה, כלפי פוטין. לאחרונה אומנם הביע תסכול מהתנהלות הנשיא הרוסי, והעלה את האפשרות שהוא "מורח" אותו, אבל ניכר כי הוא עדיין נמנע מביקורת חריפה של ממש. כך למשל, כשמתח ביקורת על המתקפה הגדולה בשבוע שעבר על הבירה קייב, שבה נהרגו 12 איש ועשרות נפצעו, הוא אמר רק שאינו "שמח" וכי "התזמון גרוע מאוד", אך לא תקף ישירות את פוטין. "ולדימיר, STOP!", הוא צייץ.
מנקודת מבטו של פוטין, היה שווה להמתין לשובו של טראמפ: למרות שהמלחמה עדיין נמשכת, יחסיה של מוסקבה עם וושינגטון דווקא השתפרו, וצוותי מו"מ משתי המדינות דנים בדרכים לשיקום היחסים הבילטרליים בין המדינות. פוטין מקווה שיוכל לקדם את האינטרס הרוסי ובמקביל להמשיך במלחמה כראות עיניו – תוך ניצול המומנטום של כוחותיו בשדה הקרב.
9 צפייה בגלריה
פוטין עם שליחו של טראמפ, סטיב וויטקוף. הנשיא הרוסי יכול להיות מרוצה
(צילום: Gavriil Grigorov, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)
התנהלותו של טראמפ מעוררת דאגה גדולה באירופה ובברית נאט"ו. מדינות הברית מבינות היטב שעליהן להגדיל באופן דרמטי את הוצאות הביטחון שלהן, והן אכן עושות זאת – כפי שדורש מהן טראמפ עוד מכהונתו הראשונה – אך הן מודאגות מגישתו הרכה כלפי רוסיה, וסבורות שהמשך הרפיסות הזו מהווה סכנה מוחשית לביטחון היבשת. לשיטתן, כל גילוי חולשה כעת מול פוטין עלול להוביל בהמשך הדרך לעימות צבאי נרחב יותר.
אם מוסיפים לכך את המכסים שהטיל טראמפ גם על האיחוד האירופי, מקבלים תמונת מצב מורכבת, שבה רבים באירופה סבורים שארה"ב איננה בעלת הברית שהייתה בעבר. הצהרותיהם של טראמפ ואנשיו על שאיפתם להשתלט על האי גרינלנד, שנמצא כיום בריבונות דנמרק – חברת נאט"ו ובעלת ברית של ארה"ב – הן דוגמה נוספת לגלי ההדף שיוצר הנשיא ולחשש הגדול שהסדר העולמי כולו עומד בפני שינוי דרמטי, ולא חיובי במיוחד.
בימים האחרונים הגבירו טראמפ ואנשיו את מאמציהם להשיג הפסקת אש, כנראה מתוך תקווה להגיע להישג כלשהו עד תום 100 הימים הראשונים של הנשיא בבית הלבן: בסוף השבוע שליחו של טראמפ, וויטקוף, נפגש שוב עם פוטין במוסקבה, בעוד טראמפ עצמו נפגש עם זלנסקי בשולי הלוויית האפיפיור פרנציסקוס בוותיקן. אבל גם כעת ההצעה האמריקנית שנידונה כוללת בפועל כניעה אוקראינית ותאפשר לרוסיה להמשיך לשלוט ברוב השטחים שכבשה, כך שלא ברור מה הסיכוי שתתקבל על-ידי קייב ובעלות בריתה באירופה.
בעקבות הקושי הרב לקרב בין הצדדים, טראמפ ואנשיו מאיימים במקביל לוותר על המאמץ להגיע להפסקת אש. אם המלחמה באוקראינה תימשך, הדבר יהווה כישלון מהדהד עבורו במדיניות החוץ – ועלולות להיות לכך השלכות גם על סוגיות אחרות.
הקמפוסים, זירה אסטרטגית / דניאל אדלסון
בערב פורים האחרון, סטודנטים בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה – המוסד שמעניק את פרסי הפוליצר – התבקשו לא לכתוב. לא על עזה. לא על ישראל. לא על אוקראינה, ובעיקר – לא על מחמוד חליל, בוגר של אותו מוסד שנעצר באפריל ונשלח למתקן כליאה נודע לשמצה בלואיזיאנה. "אף אחד לא יכול להגן עליכם", אמר הדיקן.
9 צפייה בגלריה
שלט מחאה בניו יורק שמשווה ציונות לנאציזם. מאבק באנטישמיות או סתימת פיות?
(צילום: Michael M. Santiago / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
ההוראה הופנתה בעיקר לסטודנטים בינלאומיים, שחששו לאבד את הוויזה או את מעמדם החוקי. עבור רבים מהם, זו הייתה נקודת שבר. העיתונות האמריקנית – סמל לחופש – נתפסה לפתע כמרחב מסוכן. "מה הטעם ללמוד בבית ספר לעיתונאות", שאלה אחת הסטודנטיות, "אם אי-אפשר לפרסם דבר?".
מזכיר המדינה מרקו רוביו אמר באותו שבוע כי הלימודים בארה"ב הם פריבילגיה: "לאף אחד אין זכות לוויזת סטודנט. לאף אחד אין זכות לגרין קארד". אלא שגם הוא ודאי יסכים שהפריבילגיה הזו מעולם לא הייתה רק על מה שקורה בכיתה. בכיר ממשל אחר, אילון מאסק, הודה ש"המוח שלי היה במקום אחר" בזמן לימודיו באוניברסיטת פנסילבניה. הוא בעיקר שיחק שחמט עם עובדי הקפיטריה האתיופים, למד תרגילי קלפים ובסוף, כמיטב קלישאת גאון הטק – פיתח סטארט-אפ שסיפק מדריכי ערים לעיתונים. הפריבילגיה בלימודים באמריקה הייתה תמיד על עצם האפשרות לקחת חלק בחיים שמסביב, והשאלה היא מהו סטודנט, אם לא אדם שחי בתוך שיח, בתוך קונפליקט, בתוך מציאות שמקיפה אותו – ולא רק בספרים?
אבל מבחינת ממשל טראמפ, זו זירה אסטרטגית שסומנה עוד בתחילת הקמפיין. וכפי שהבטיח – קיים. גל המחאות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים גרר שורת צעדים תקדימיים: הקפאות מימון לאוניברסיטאות מובילות, חקירות הגירה ממוקדות, ובחינה מחדש של גבולות חופש הביטוי במרחב האקדמי. תומכי המהלך טוענים שמוסדות ההשכלה הגבוהה כשלו בהגנה על סטודנטים יהודים, ושמחאה לגיטימית הפכה במקרים רבים למסרים אנטישמיים בוטים. לטענתם, ההתערבות אינה פוליטית אלא ערכית, ומתבקשת נוכח תחושת חוסר הביטחון שמלווה סטודנטים יהודים רבים בקמפוסים.
זה התחיל בקולומביה – מוקד מרכזי למחאה – שם נשללו מענקים בסך 400 מיליון דולר. קולומביה התקפלה חלקית: היא התחייבה לאסור על מסכות בהפגנות בקמפוס, הרחבת סמכויות האבטחה ופיקוח על תכנים של המחלקה למזרח התיכון. למרות זאת, המימון טרם הוחזר במלואו. זה המשיך עד להרווארד, שקיבלה דרישות לסלק מרצים וסטודנטים "תומכי חמאס", לאסור פעילות של ארגונים פרו-פלסטיניים ולפרסם רשימות מימון של גופים חיצוניים. כשהאוניברסיטה סירבה, הממשל הקפיא תקציבים בגובה שני מיליארד דולר – והכריז שעד שלא יתבצעו "שינויים מבניים", המימון לא ישוב. אוניברסיטאות אחרות שמרו על שתיקה – או ניסו להרוויח זמן.
9 צפייה בגלריה
הקמפוסים - סמל לאליטה הליברלית. מפגין עם כאפייה בהפגנה למען מנהיג המחאה בקולומביה שנעצר, מחמוד חליל
(צילום: ANGELA WEISS / AFP)
בינתיים, עשרות סטודנטים זרים נעצרו והאשרות שלהם בוטלו בטענה שפעילותם הציבורית "אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס האמריקני". המקרה של חליל, סטודנט ממוצא סורי-פלסטיני שהוביל את המחאות בקולומביה, הפך לסמל. הוא נשוי לאזרחית אמריקנית ומחזיק בגרין קארד. הוא לא הואשם בפשע, אך מוחזק לפי חוק הגירה מתקופת המלחמה הקרה, שנועד במקור למנוע ריגול קומוניסטי, נשלף מחדש ומאפשר כעת מעצרי מהגרים על בסיס "חשש למדיניות החוץ".
המסר ברור: אם האוניברסיטאות אינן מסוגלות להבטיח שהקמפוסים יהיו "סביבה בטוחה לסטודנטים יהודים", הן יאבדו את המימון הפדרלי. אך הדרישות גולשות לאזורים שנויים במחלוקת: פיקוח על סיסמאות, סילוק מרצים וסגירת ארגוני סטודנטים. אילו סיסמאות מותר לומר? אילו מרצים ראויים להישאר? והאם סטודנט שמביע סולידריות עם עזה הוא אנטישמי או תומך טרור? מבקריו של טראמפ מאשימים שמדובר בניסיון השתקה ובפגיעה אסורה בחופש הביטוי, וגם הקהילה היהודית חצויה. רבים בה חוששים שהיהודים הופכים בכך לכלי ניגוח פוליטי, שרק יגביר את השנאה כלפיהם וירחיב את השסע מול המוסלמים בארה"ב.
אחרי כמעט 100 ימים לכהונת טראמפ, ניכר שהבחירה להתמקד דווקא באוניברסיטאות אינה מקרית. מדובר לא רק במוסדות חינוך, אלא באיקונות של אליטה ליברלית, של פריבילגיה, של כל מה שטראמפ מבקש להגדיר כמנוגד לעולם הערכים שהוא מביא איתו. גם אם זה מעולם לא נאמר בפירוש — הקמפוסים הפכו לתזכורת: שדה הקרב באקדמיה הוא לא פחות פוליטי מאשר בקונגרס.
המתנחלים לא מחכים לטראמפ / אלישע בן קימון
הנהגת המתיישבים ביהודה ושומרון הייתה רוצה כנראה לראות צעדים נועזים ומהירים יותר מהנשיא האמריקני, אבל הוא מהווה עבורה חלון הזדמנויות היסטורי – כזה שאולי לא ישוב עוד. כבר בתוך יממה מחזרתו ביטל הנשיא את הסנקציות שהטיל ממשל ביידן על שורה של גורמים בהתנחלויות, בעקבות תקריות אלימות נגד פלסטינים, וכך פתר בעיה משמעותית עבורם עם פתיחת חשבונות בנקים שהוקפאו בישראל (אם כי סנקציות מצד מדינות אחרות, כמו בריטניה, נותרו על כנן).
אבל ראשי ההתיישבות עדיין מייחלים לדובדבן שבקצפת: סיפוח. במסיבת העיתונאים הדרמטית לצד נתניהו בפברואר, שבה הכריז על שאיפתו לגרש את תושבי עזה ולהשתלט עליה, טראמפ אמר גם שהוא "אוהב" את הרעיון של ריבונות ישראלית ביו"ש, אבל לא נקט עמדה ברורה ואמר כי מתנהלים דיונים בנושא. "נעשה הכרזה בנושא הזה בארבעת השבועות הקרובים", הבטיח, ומאז – דממה.
9 צפייה בגלריה
לא מחכים לטראמפ, ובונים עוד ועוד. "ריבונות עושים בפועל, הדקלרציה תגיע"
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
ובכל זאת, ראשי ההתיישבות לא יושבים בחיבוק ידיים. הם מקיימים קשרים ישירים עם דמויות מפתח בממשל טראמפ, עורכים להם סיורים בשטח, מצטלמים ולעיתים גם מוציאים מהם הצהרות תומכות. גם השגריר האמריקני החדש בישראל, מייק האקבי, הוא תומך מובהק של מפעל ההתנחלויות והבטיח לאחרונה "לעזור" בהחלת ריבונות.
במקביל, בתוך ממשלת ישראל – אין בלמים. נציגי ההתיישבות, ובראשם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', דוהרים קדימה מתוך הבנה כי הריבונות תגיע דווקא מהשטח ותאותת לאנשיו של הנשיא כי המציאות בשטח כבר בשלה להכרזה על סיפוח. בזכות המנגנון שבנה סמוטריץ', מתבצעת ביו"ש תנופת בנייה חסרת תקדים. יותר סקרי קרקעות, יותר הכרזות על אדמות מדינה, יותר חוות חקלאיות – ויותר שטח שנתפס בפועל. מדובר בעיצוב מחודש של השטח – בתקווה ל"יום פקודה", שבו יחליט הממשל האמריקני להתקדם במהלך מדיני.
המתנחלים לא עובדים רק מול הנשיא, אלא גם מול נציגים בעולם הערבי מתוך הבנה כי הכרזה על סיפוח תצטרך לובי ערבי שיתמוך בה מסיבותיו. כך למשל ביקר ראש מועצת יש"ע ישראל גנץ לפני מספר שבועות באיחוד האמירויות ונפגש עם בכירים מקומיים, דבר שעד לפני כמה חודשים היה נשמע דמיוני.
ומה בעתיד? בהתיישבות מקווים כי בשבועות או בחודשים הקרובים תצא מוושינגטון הכרזה ברורה על תמיכה בריבונות. אבל בינתיים, התחושה בשטח היא שהדברים כבר מתקדמים – גם בלי הכרזה חגיגית. "ריבונות עושים בפועל", אמר בכיר בהתיישבות, "הדקלרציה תגיע".
